נובמבר על הר גבוה מאת נאוה דיקסטרא
לקריאה באתר של הסופרת נאוה דיקסטרא: "נובמבר על הר גבוה"
משה קובלסקי עמד מול החלון הסגור של משרדו הגדול בקומה השתים עשרה, שאף בשביעות רצון מהסיגר ומילא את החדר בעשן סמיך. המראה שנשקף מחלונו היה יצירת פאר שהשתרעה על עשרים ושישה דונם, קומפלקס מבנים עתירי ידע, הסמוך לתחנת הרכבת. כאשר הוחלפה התחנה הישנה בחדשה עלה מחיר הנכס פלאים.
חברת ההשקעות אשר רכשה ממנו את משרדיו הישנים, שהשתרעו על ארבעה דונם, הוכתה בתדהמה כשנודע לה שבאותו המחיר רכש קובלסקי עשרים ושישה דונם. אין תמה שמיהר למכור להם את הנכס במהירות ובזול. שבוע לאחר מכן, רכשה ממנו חברת מחשבים דונם לבניה, במחיר של פי עשרה ממה ששילם על המגרש כולו. ככה זה כשאתה בצמרת, חשב לעצמו, כל הזמן יש הזדמנויות להתעשר.
בשנים האחרונות כבר לא מצא משהו מועיל לעשות במשרדו. הוא לא היה נחוץ יותר לעסקיו ובילה את הזמן בעיקר בטיולים מסביב לעולם, ביאכטה המפוארת. נאור בנו שלט בכל העסקים ואף הגדיל לעשות כשפתח חברת תקשורת בארצות הברית, והוכיח שכישרון עובר בירושה. למרות שהיו מקרים בהם נאלץ משה לעזור לבנו מאחורי הקלעים, מבלי שזה ידע שיד אביו הייתה בדבר.
הוא התיישב ליד שולחנו והביט בתמונת בנו כשהיה קטן. כל כך היה שקוע בזיכרונות מאותם ימים, שהרגע בו נפתחה הדלת העלה בלבו חשש שאיבד את שפיותו. הוא מצמץ בעיניו, והתעתוע הפך לזעזוע. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" מצא את עצמו שואג באנגלית לעבר האורחת שנכנסה. הילד, שהגיע ביחד אִתה, אוחז בידה, התקרב אליו בהיסוס, אבל משה דחה אותו מעל פניו.
"מה אתה כל כך כועס? לא התגעגעת לנכד שלך?" ענתה לו ברומנית, כשהיא גוררת כיסא נוסף עבור הילד ומתיישבת מול משה, תוך התעלמות מזעמו. אחר כך פתחה את תיקה והוציאה משם סיגריה, מדליקה אותה תוך כדי שילוב רגליים, כשהיא נושפת את העשן על פניו של משה בהתרסה. "עם הסירחון של המשרד שלך, עוד סגריה לא תשנה כלום".
משה לקח נשימה עמוקה. "יוליה, יש לנו הסכם. היה אסור לך להגיע לכאן. כבר עכשיו גרמת לי נזק גדול. תהיי שקולה ותחזרי לרומניה".
יוליה הביטה בו בחיוך ציני. היא שחררה ענן עשן נוסף מול פניו. "הגיע הזמן שהבן שלך ואתה תיקחו אחריות על הילד. אני מעדיפה את החופש שלי על פני הכסף שאתם משלמים לי", אמרה כשהיא מעבירה ידה על ראשו של דניאל, שהרחיק את ראשו ממנה. הוא נעץ מבט בסבו וחש כיצד כל ההתרגשות שהייתה לו לקראת המפגש, דועכת ברגע. סבו לא אהב אותו, זה היה ברור.
שרירי פניו של משה נמתחו. הוא לא אהב שאנשים נותנים לו תחושה של חוסר אונים. "אוקיי, את רוצה יותר כסף, תקבלי יותר. תקבלי כמה שתרצי, אבל אל תהרסי את המשפחה של נאור. קחי את הילד אִתך, ואני אדאג שלא יחסר לך כלום, שתחיי כמו מלכה כל חייך".
יוליה עיקמה את פניה. "מפתה מאוד, אך יש לי בעיה. הכרתי בחור אמריקאי והוא רוצה שאעבור לגור אִתו. בלי הילד. חשבתי לעצמי שזה לא נורא אם הוא יגדל עם אבא שלו, או עם סבא שלו. לא ככה, מר משה קובלסקי הנכבד?!"
"אין מישהו ממשפחתך שיסכים לגדל אותו באותם תנאים?" התעלם משה מהסרקזם שבקולה.
היא חייכה. "אתה רוצה לשלוח אותו לגיהינום? אפילו אני אגיע לשם אם אעשה מעשה כזה". היא מעכה את הסיגריה במאפרה וקמה ממקומה. "גם אתה סוג של גיהינום, אם להודות בעובדות". היא התמוגגה מצחוק, נהנית מן ההתעמרות.
"לאן את הולכת?"
"למצוא איזה מקום שאוכל להתייעץ מה לעשות. אחרי הכול זה הנכד שלך, ויש לי כרטיס טיסה לעוד יומיים".
"איזה מקום?" שאל משה.
"יש משהו שקוראים לו משרד הרווחה". היא הוציאה פתק מכיס מכנסיה והביטה בו. "כן יש לי את הכתובת".
יוליה לא ידעה עד כמה משה חשש ממנה. הוא ניסה את הגישה הקשוחה: "יוליה, את צריכה לדעת שעליי לא מאיימים".
"מצטערת, זה הנכד שלך, זאת הבעיה שלך". היא אחזה בידו של דניאל. "תגיד שלום לסבא". היא לא הצליחה להתאפק מלצחוק שוב, כשראתה את האימה על פניו של משה, אך לא הבחינה בפניו הקפואות של דניאל, שלא חדל להביט בסבו גם כשצעדו לעבר היציאה.
יוליה עלתה למונית שהזמינה לה מזכירתו של משה, ורק אז התפנתה להביט בפניו של דניאל. הוא תמיד היה ילד רציני, אך עתה ישב על המושב ופניו ממוקדות בנקודה דמיונית מעבר לחלון.
"אל תדאג, הכול יהיה בסדר. האמת, לא חשבתי שסבא שלך לא ירצה לקחת אותך. אבל אם הדברים לא יסתדרו, אני אקח אותך לאבא שלך בעצמי, אבל לפני זה ננסה עוד דרך אחת להשפיע על סבא שלך. אני יודעת שעכשיו אתה לא מרגיש טוב, אך בסוף אתה תראה שהכול יסתדר ותהיה מאושר, אפילו יותר מאושר מלהיות אִתי".
דניאל המשיך להביט מבעד לחלון, עד שהמונית נעצרה מול משרד הרווחה. יוליה הופנתה למשרדה של דבורה, אישה עם שיער שחור מתולתל, לא מטופח, אסוף כלפי מטה בגומייה. יוליה ודניאל המתינו, בזמן שדבורה שוחחה בטלפון. יוליה סקרה את גבותיה של דבורה שנזקקו באופן דחוף לפינצטה, אך הגיעה למסקנה שאין מה לטרוח – שום דבר לא ישפר את המראה של האישה הזאת. דבורה הייתה תזזיתית וענתה בכעס לאדם עמו שוחחה בטלפון. יוליה חששה שהפגישה עם קובלסקי היא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לה כאן ולכן החליטה לעשות את השיחה קצרה ועניינית ככל האפשר. "תראי, זהו נכדו של משה קובלסקי", פתחה יוליה באנגלית, מבחינה בהתרככות פניה של העובדת הסוציאלית למשמע שמו של קובלסקי. היא שטחה בפניה של דבורה את המצב לאשורו, מופתעת לגלות אדיבות מצִדה של פקידת הממשלה, אם כי ניכר היה שזוהי אדיבות מאולצת.
"אני מבינה את הפנייה שלך אלינו, אך אין זה בתחום סמכותנו. הייתי מציעה לך לפנות לעורך דין. מלבד זאת, עלייך לדעת שהסבא אינו אחראי לילד, אלא האבא, כך שאת לא יכולה לעשות שום דבר נגד הסבא". דבורה ניסתה לשוות לקולה טון רגוע, למרות שהייתה נסערת מהגילוי.
יוליה שתקה. היא כבר הכינה תוכנית חלופית, אך היה עליה לוודא שדבורה תשתף עמה פעולה. "תיראי, אני מבינה שאתם לא מטפלים בדברים כאלה, אבל האם אוכל להשאיר פה מכתב? אחרי הכול אני מתכוונת לטוס לאמריקה בעוד יומיים, ואם הילד יישאר לבד כדאי מאוד שיהיה לך מידע בסיסי עליו, לא?"
דבורה הרימה את עיניה. "את יכולה להשאיר לי מכתב, אבל עדיף לך להשאיר אותו אצל עורך דין".
בהתחלה יוליה אמנם חשבה לעשות כך, אך מאחר והיא מעוניינת להסתלק בעוד יומיים ולהשאיר אחריה ילד, יהיה מועיל יותר להשאיר מכתב אצל עובדת סוציאלית מאשר אצל עורך דין.
דבורה נטלה ממנה את המכתב, יודעת שזה לא יכול להזיק. היא הביטה באישה הרזה והבלונדינית שיצאה ממשרדה, קוראת אחריה לסגור את הדלת, אך זו כבר התרחקה ולא שמעה. דבורה קמה ממקומה ונעלה את הדלת. הייתה לה שיחה אישית לנהל והיא לא רצתה שמישהו מהמשרד יאזין. היא חייגה למשרדו של קובלסקי. כצפוי הודיעה לה מזכירתו שהוא אינו יכול לענות וביקשה ממנה להשאיר הודעה, אך דבורה התעקשה להמתין על הקו ולהודיע לו שזו שיחה דחופה ממשרד הרווחה. ואכן, כמו שדבורה חשבה, משה הואיל לענות, כשקולו נשמע לה כמו ניגון נעים לאוזן. היא סיפרה לו אודות ביקורה של יוליה והמכתב שהשאירה, תובעת לדעת מה יעלה בגורלו של הילד אם אכן תעזוב אמו לאמריקה, שכן על פי דבריה הוא סבו של הילד.
משה הודה בפני עצמו שהדברים יוצאים מכלל שליטה, אך שמר על קור רוח. "אז היא אומרת. את יודעת כמה אנשים מהסוג שלה מסתובבים סביבי כל היום? היה לה רומן קצר עם הבן שלי ואם היא חושבת שזה הבן שלו, יש דרכים לטפל בכך. אני על כל פנים לא הכתובת הנכונה ובטח שלא אתם. אני אראה זאת בחומרה רבה אם הדברים יודלפו".
"כרגע מבחינתי אני רק מעדכנת אותך, אך אם היא תממש את איומה, אהיה חייבת לידע את המנהלת שלי".
משה שתק. הוא לא חשב שיוליה תיגש למשרד הרווחה ובטח לא חשב שתפר את ההסכם ותשאיר מכתב. הוא חייב להשיג אותו, אחרת חייו משולים למת. "מה כתוב במכתב?" שאל, מנסה לבדוק אם דבורה פתחה אותו וקראה את תוכנו.
"לא פתחתי אותו, אני משערת שהיא כתבה את הדברים שהיא אמרה לי".
משה נשם לרווחה. "תיראי דבורה, אני מוכן להגיע למשרדך ולמסור לך את גרסתי, וכל זה רק משום שיש לי כבוד גדול לעבודתך".
דבורה התמלאה ברגש חשיבות. "יש לי כל היום פגישות, כך שרק בשמונה בערב אתפנה מעיסוקיי".
"את עובדת עד שעות כאלה מאוחרות?" אמר כשנכנס למשרדה, שהיה המשרד היחיד המאויש בשעה זו.
"אלה לא שעות רגילות לעבודה, אך גם לא תמיד יש לי מבקרים לא רגילים כמוך", אמרה כשהיא משחררת חיוך לעברו. "תרצה לשתות קפה? לא תאמין יש לנו פה אפילו מכונת אספרסו".
"יהיה נהדר אם תוכלי להכין לי איזה נס קפה, עם חלב מוקצף", אמר בתקווה שזה ישאיר אותה זמן רב במטבח.
"אני מיד חוזרת".
עם צאתה למטבחון בקצה המסדרון, הוא עט על תיקה לחפש את המכתב, חיטט בין ניירות רבים כשלפתע צדה את עינו מעטפה לבנה. הוא פתח אותה במהירות, הוציא את תוכנה והכניס אליה מכתב אחר, בתוספת דמי שתיקה בסך שלושת אלפים דולר. כששמע את טפוף נעליה הולך וקרב, כבר הספיק לחזור ולמצוא את מקומו. התענגותו על הקפה הייתה מושלמת.
"ובכן, מר קובלסקי, מה אנחנו עושים בקשר לסיפור הזה של יוליה?"
"באתי להגיד לך שדניאל אינו הנכד שלי. אני מוכן לעבור כל בדיקה כדי להוכיח זאת. אני מודה, יש משהו שקושר אותי ליוליה, שמסיבות מסוימות אני לא יכול לפרט, אבל בין זה לבין להיות סבא של דניאל?..."
הוא קם ממקומו. "תיראי, את אישה נחמדה. היה לי נעים להכיר אותך ואני מוכן בכל הזדמנות לסייע, בכל מידע שתבקשי. אגב, מה עם המכתב? אפשר לקרוא אותו?
"לא, אני מצטערת. אלא אם יקרה משהו. זה לא אישי נגדך, אתה יודע".
"כן, אני מבין, והאמת שזה גם לא צריך לעניין אותי".
דבורה לא הבינה את מה שהתרחש מולה. כל ההצגה הייתה של משה בלבד, ותפקידה היחיד במערכה היה להכין קפה. לפתע כל אירועי היום נראו לה תלושים מהמציאות. אחרי הכול אף פעם לא היה לה כזה מזל שבתוך כל העבודה האפורה והשוחקת יצוץ לו פתאום סיפור בעל ערך. כאן, היא חשבה, יש סיפור גדול, והיא רצתה לטפל בו בעצמה, לכן לא דיווחה עליו למנהלת.
משה נהג את מכוניתו למלון בו שהתה יוליה, מקווה ששעת הלילה המאוחרת תסתיר אותו מעיני העוברים ושבים. הוא התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה לרדת עם הילד, כדי לדון בדברים שלשמם הגיעה, יש מוצא, בישר לה. הוא הבחין בה, אבל ללא הילד. "דניאל ישן", אמרה כשנכנסה למכונית, אך בעודה מנסה למצוא את התנוחה המתאימה על המושב, חשה במזרק ננעץ בצווארה והמכונית יצאה לדרכה.
החדרנית שנכנסה לנקות את החדר של יוליה, בבוקר שלמחרת, מצאה את דניאל לבדו. היא ניסתה לדבר אתו בעברית ובאנגלית, אך לא נענתה. לאחר שניקתה את יתר החדרים, חזרה שוב ומצאה אותו עדיין לבד. היא דיווחה לממונים עליה וכעבור זמן מה הוא הועבר לטיפול המשטרה.
דבורה שמחה להזדמנות הנוספת שנפלה בחלקה, יודעת שהיעלמותה של יוליה טרפה את הקלפים וכעת ידה שוב על העליונה. היא מיהרה להתקשר לקובלסקי והופתעה לגלות שאינו מוכן לדבר אִתה. שוב ושוב השאירה לו הודעות, אך הוא לא חזר אליה. רגשות תיסכול ונקם מילאו אותה. המכתב היה הדבר היחיד שיכלה להחזיר אש באמצעותו. היא קראה אותו והתאכזבה. חלומותיה נגוזו ברגע אחד. כל התקוות שתלתה במכתב עלוב של אישה עלובה, הצטמצמו למילים בודדות: 'טסתי לאמריקה. אבקשכם למצוא את אביו של בני'. למכתב צורפו פרטים אישיים של איזה גבר רומני ושלושת אלפים דולר, שאמורים כנראה לסייע במציאת האב. דבורה לקחה את הכסף לכיסה וקרעה את המכתב.
להמשך קריאה לחצו על הקישור :ספר ספר "נובמבר על הר גבוה"
משה קובלסקי עמד מול החלון הסגור של משרדו הגדול בקומה השתים עשרה, שאף בשביעות רצון מהסיגר ומילא את החדר בעשן סמיך. המראה שנשקף מחלונו היה יצירת פאר שהשתרעה על עשרים ושישה דונם, קומפלקס מבנים עתירי ידע, הסמוך לתחנת הרכבת. כאשר הוחלפה התחנה הישנה בחדשה עלה מחיר הנכס פלאים.
חברת ההשקעות אשר רכשה ממנו את משרדיו הישנים, שהשתרעו על ארבעה דונם, הוכתה בתדהמה כשנודע לה שבאותו המחיר רכש קובלסקי עשרים ושישה דונם. אין תמה שמיהר למכור להם את הנכס במהירות ובזול. שבוע לאחר מכן, רכשה ממנו חברת מחשבים דונם לבניה, במחיר של פי עשרה ממה ששילם על המגרש כולו. ככה זה כשאתה בצמרת, חשב לעצמו, כל הזמן יש הזדמנויות להתעשר.
בשנים האחרונות כבר לא מצא משהו מועיל לעשות במשרדו. הוא לא היה נחוץ יותר לעסקיו ובילה את הזמן בעיקר בטיולים מסביב לעולם, ביאכטה המפוארת. נאור בנו שלט בכל העסקים ואף הגדיל לעשות כשפתח חברת תקשורת בארצות הברית, והוכיח שכישרון עובר בירושה. למרות שהיו מקרים בהם נאלץ משה לעזור לבנו מאחורי הקלעים, מבלי שזה ידע שיד אביו הייתה בדבר.
הוא התיישב ליד שולחנו והביט בתמונת בנו כשהיה קטן. כל כך היה שקוע בזיכרונות מאותם ימים, שהרגע בו נפתחה הדלת העלה בלבו חשש שאיבד את שפיותו. הוא מצמץ בעיניו, והתעתוע הפך לזעזוע. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" מצא את עצמו שואג באנגלית לעבר האורחת שנכנסה. הילד, שהגיע ביחד אִתה, אוחז בידה, התקרב אליו בהיסוס, אבל משה דחה אותו מעל פניו.
"מה אתה כל כך כועס? לא התגעגעת לנכד שלך?" ענתה לו ברומנית, כשהיא גוררת כיסא נוסף עבור הילד ומתיישבת מול משה, תוך התעלמות מזעמו. אחר כך פתחה את תיקה והוציאה משם סיגריה, מדליקה אותה תוך כדי שילוב רגליים, כשהיא נושפת את העשן על פניו של משה בהתרסה. "עם הסירחון של המשרד שלך, עוד סגריה לא תשנה כלום".
משה לקח נשימה עמוקה. "יוליה, יש לנו הסכם. היה אסור לך להגיע לכאן. כבר עכשיו גרמת לי נזק גדול. תהיי שקולה ותחזרי לרומניה".
יוליה הביטה בו בחיוך ציני. היא שחררה ענן עשן נוסף מול פניו. "הגיע הזמן שהבן שלך ואתה תיקחו אחריות על הילד. אני מעדיפה את החופש שלי על פני הכסף שאתם משלמים לי", אמרה כשהיא מעבירה ידה על ראשו של דניאל, שהרחיק את ראשו ממנה. הוא נעץ מבט בסבו וחש כיצד כל ההתרגשות שהייתה לו לקראת המפגש, דועכת ברגע. סבו לא אהב אותו, זה היה ברור.
שרירי פניו של משה נמתחו. הוא לא אהב שאנשים נותנים לו תחושה של חוסר אונים. "אוקיי, את רוצה יותר כסף, תקבלי יותר. תקבלי כמה שתרצי, אבל אל תהרסי את המשפחה של נאור. קחי את הילד אִתך, ואני אדאג שלא יחסר לך כלום, שתחיי כמו מלכה כל חייך".
יוליה עיקמה את פניה. "מפתה מאוד, אך יש לי בעיה. הכרתי בחור אמריקאי והוא רוצה שאעבור לגור אִתו. בלי הילד. חשבתי לעצמי שזה לא נורא אם הוא יגדל עם אבא שלו, או עם סבא שלו. לא ככה, מר משה קובלסקי הנכבד?!"
"אין מישהו ממשפחתך שיסכים לגדל אותו באותם תנאים?" התעלם משה מהסרקזם שבקולה.
היא חייכה. "אתה רוצה לשלוח אותו לגיהינום? אפילו אני אגיע לשם אם אעשה מעשה כזה". היא מעכה את הסיגריה במאפרה וקמה ממקומה. "גם אתה סוג של גיהינום, אם להודות בעובדות". היא התמוגגה מצחוק, נהנית מן ההתעמרות.
"לאן את הולכת?"
"למצוא איזה מקום שאוכל להתייעץ מה לעשות. אחרי הכול זה הנכד שלך, ויש לי כרטיס טיסה לעוד יומיים".
"איזה מקום?" שאל משה.
"יש משהו שקוראים לו משרד הרווחה". היא הוציאה פתק מכיס מכנסיה והביטה בו. "כן יש לי את הכתובת".
יוליה לא ידעה עד כמה משה חשש ממנה. הוא ניסה את הגישה הקשוחה: "יוליה, את צריכה לדעת שעליי לא מאיימים".
"מצטערת, זה הנכד שלך, זאת הבעיה שלך". היא אחזה בידו של דניאל. "תגיד שלום לסבא". היא לא הצליחה להתאפק מלצחוק שוב, כשראתה את האימה על פניו של משה, אך לא הבחינה בפניו הקפואות של דניאל, שלא חדל להביט בסבו גם כשצעדו לעבר היציאה.
יוליה עלתה למונית שהזמינה לה מזכירתו של משה, ורק אז התפנתה להביט בפניו של דניאל. הוא תמיד היה ילד רציני, אך עתה ישב על המושב ופניו ממוקדות בנקודה דמיונית מעבר לחלון.
"אל תדאג, הכול יהיה בסדר. האמת, לא חשבתי שסבא שלך לא ירצה לקחת אותך. אבל אם הדברים לא יסתדרו, אני אקח אותך לאבא שלך בעצמי, אבל לפני זה ננסה עוד דרך אחת להשפיע על סבא שלך. אני יודעת שעכשיו אתה לא מרגיש טוב, אך בסוף אתה תראה שהכול יסתדר ותהיה מאושר, אפילו יותר מאושר מלהיות אִתי".
דניאל המשיך להביט מבעד לחלון, עד שהמונית נעצרה מול משרד הרווחה. יוליה הופנתה למשרדה של דבורה, אישה עם שיער שחור מתולתל, לא מטופח, אסוף כלפי מטה בגומייה. יוליה ודניאל המתינו, בזמן שדבורה שוחחה בטלפון. יוליה סקרה את גבותיה של דבורה שנזקקו באופן דחוף לפינצטה, אך הגיעה למסקנה שאין מה לטרוח – שום דבר לא ישפר את המראה של האישה הזאת. דבורה הייתה תזזיתית וענתה בכעס לאדם עמו שוחחה בטלפון. יוליה חששה שהפגישה עם קובלסקי היא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לה כאן ולכן החליטה לעשות את השיחה קצרה ועניינית ככל האפשר. "תראי, זהו נכדו של משה קובלסקי", פתחה יוליה באנגלית, מבחינה בהתרככות פניה של העובדת הסוציאלית למשמע שמו של קובלסקי. היא שטחה בפניה של דבורה את המצב לאשורו, מופתעת לגלות אדיבות מצִדה של פקידת הממשלה, אם כי ניכר היה שזוהי אדיבות מאולצת.
"אני מבינה את הפנייה שלך אלינו, אך אין זה בתחום סמכותנו. הייתי מציעה לך לפנות לעורך דין. מלבד זאת, עלייך לדעת שהסבא אינו אחראי לילד, אלא האבא, כך שאת לא יכולה לעשות שום דבר נגד הסבא". דבורה ניסתה לשוות לקולה טון רגוע, למרות שהייתה נסערת מהגילוי.
יוליה שתקה. היא כבר הכינה תוכנית חלופית, אך היה עליה לוודא שדבורה תשתף עמה פעולה. "תיראי, אני מבינה שאתם לא מטפלים בדברים כאלה, אבל האם אוכל להשאיר פה מכתב? אחרי הכול אני מתכוונת לטוס לאמריקה בעוד יומיים, ואם הילד יישאר לבד כדאי מאוד שיהיה לך מידע בסיסי עליו, לא?"
דבורה הרימה את עיניה. "את יכולה להשאיר לי מכתב, אבל עדיף לך להשאיר אותו אצל עורך דין".
בהתחלה יוליה אמנם חשבה לעשות כך, אך מאחר והיא מעוניינת להסתלק בעוד יומיים ולהשאיר אחריה ילד, יהיה מועיל יותר להשאיר מכתב אצל עובדת סוציאלית מאשר אצל עורך דין.
דבורה נטלה ממנה את המכתב, יודעת שזה לא יכול להזיק. היא הביטה באישה הרזה והבלונדינית שיצאה ממשרדה, קוראת אחריה לסגור את הדלת, אך זו כבר התרחקה ולא שמעה. דבורה קמה ממקומה ונעלה את הדלת. הייתה לה שיחה אישית לנהל והיא לא רצתה שמישהו מהמשרד יאזין. היא חייגה למשרדו של קובלסקי. כצפוי הודיעה לה מזכירתו שהוא אינו יכול לענות וביקשה ממנה להשאיר הודעה, אך דבורה התעקשה להמתין על הקו ולהודיע לו שזו שיחה דחופה ממשרד הרווחה. ואכן, כמו שדבורה חשבה, משה הואיל לענות, כשקולו נשמע לה כמו ניגון נעים לאוזן. היא סיפרה לו אודות ביקורה של יוליה והמכתב שהשאירה, תובעת לדעת מה יעלה בגורלו של הילד אם אכן תעזוב אמו לאמריקה, שכן על פי דבריה הוא סבו של הילד.
משה הודה בפני עצמו שהדברים יוצאים מכלל שליטה, אך שמר על קור רוח. "אז היא אומרת. את יודעת כמה אנשים מהסוג שלה מסתובבים סביבי כל היום? היה לה רומן קצר עם הבן שלי ואם היא חושבת שזה הבן שלו, יש דרכים לטפל בכך. אני על כל פנים לא הכתובת הנכונה ובטח שלא אתם. אני אראה זאת בחומרה רבה אם הדברים יודלפו".
"כרגע מבחינתי אני רק מעדכנת אותך, אך אם היא תממש את איומה, אהיה חייבת לידע את המנהלת שלי".
משה שתק. הוא לא חשב שיוליה תיגש למשרד הרווחה ובטח לא חשב שתפר את ההסכם ותשאיר מכתב. הוא חייב להשיג אותו, אחרת חייו משולים למת. "מה כתוב במכתב?" שאל, מנסה לבדוק אם דבורה פתחה אותו וקראה את תוכנו.
"לא פתחתי אותו, אני משערת שהיא כתבה את הדברים שהיא אמרה לי".
משה נשם לרווחה. "תיראי דבורה, אני מוכן להגיע למשרדך ולמסור לך את גרסתי, וכל זה רק משום שיש לי כבוד גדול לעבודתך".
דבורה התמלאה ברגש חשיבות. "יש לי כל היום פגישות, כך שרק בשמונה בערב אתפנה מעיסוקיי".
"את עובדת עד שעות כאלה מאוחרות?" אמר כשנכנס למשרדה, שהיה המשרד היחיד המאויש בשעה זו.
"אלה לא שעות רגילות לעבודה, אך גם לא תמיד יש לי מבקרים לא רגילים כמוך", אמרה כשהיא משחררת חיוך לעברו. "תרצה לשתות קפה? לא תאמין יש לנו פה אפילו מכונת אספרסו".
"יהיה נהדר אם תוכלי להכין לי איזה נס קפה, עם חלב מוקצף", אמר בתקווה שזה ישאיר אותה זמן רב במטבח.
"אני מיד חוזרת".
עם צאתה למטבחון בקצה המסדרון, הוא עט על תיקה לחפש את המכתב, חיטט בין ניירות רבים כשלפתע צדה את עינו מעטפה לבנה. הוא פתח אותה במהירות, הוציא את תוכנה והכניס אליה מכתב אחר, בתוספת דמי שתיקה בסך שלושת אלפים דולר. כששמע את טפוף נעליה הולך וקרב, כבר הספיק לחזור ולמצוא את מקומו. התענגותו על הקפה הייתה מושלמת.
"ובכן, מר קובלסקי, מה אנחנו עושים בקשר לסיפור הזה של יוליה?"
"באתי להגיד לך שדניאל אינו הנכד שלי. אני מוכן לעבור כל בדיקה כדי להוכיח זאת. אני מודה, יש משהו שקושר אותי ליוליה, שמסיבות מסוימות אני לא יכול לפרט, אבל בין זה לבין להיות סבא של דניאל?..."
הוא קם ממקומו. "תיראי, את אישה נחמדה. היה לי נעים להכיר אותך ואני מוכן בכל הזדמנות לסייע, בכל מידע שתבקשי. אגב, מה עם המכתב? אפשר לקרוא אותו?
"לא, אני מצטערת. אלא אם יקרה משהו. זה לא אישי נגדך, אתה יודע".
"כן, אני מבין, והאמת שזה גם לא צריך לעניין אותי".
דבורה לא הבינה את מה שהתרחש מולה. כל ההצגה הייתה של משה בלבד, ותפקידה היחיד במערכה היה להכין קפה. לפתע כל אירועי היום נראו לה תלושים מהמציאות. אחרי הכול אף פעם לא היה לה כזה מזל שבתוך כל העבודה האפורה והשוחקת יצוץ לו פתאום סיפור בעל ערך. כאן, היא חשבה, יש סיפור גדול, והיא רצתה לטפל בו בעצמה, לכן לא דיווחה עליו למנהלת.
משה נהג את מכוניתו למלון בו שהתה יוליה, מקווה ששעת הלילה המאוחרת תסתיר אותו מעיני העוברים ושבים. הוא התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה לרדת עם הילד, כדי לדון בדברים שלשמם הגיעה, יש מוצא, בישר לה. הוא הבחין בה, אבל ללא הילד. "דניאל ישן", אמרה כשנכנסה למכונית, אך בעודה מנסה למצוא את התנוחה המתאימה על המושב, חשה במזרק ננעץ בצווארה והמכונית יצאה לדרכה.
החדרנית שנכנסה לנקות את החדר של יוליה, בבוקר שלמחרת, מצאה את דניאל לבדו. היא ניסתה לדבר אתו בעברית ובאנגלית, אך לא נענתה. לאחר שניקתה את יתר החדרים, חזרה שוב ומצאה אותו עדיין לבד. היא דיווחה לממונים עליה וכעבור זמן מה הוא הועבר לטיפול המשטרה.
דבורה שמחה להזדמנות הנוספת שנפלה בחלקה, יודעת שהיעלמותה של יוליה טרפה את הקלפים וכעת ידה שוב על העליונה. היא מיהרה להתקשר לקובלסקי והופתעה לגלות שאינו מוכן לדבר אִתה. שוב ושוב השאירה לו הודעות, אך הוא לא חזר אליה. רגשות תיסכול ונקם מילאו אותה. המכתב היה הדבר היחיד שיכלה להחזיר אש באמצעותו. היא קראה אותו והתאכזבה. חלומותיה נגוזו ברגע אחד. כל התקוות שתלתה במכתב עלוב של אישה עלובה, הצטמצמו למילים בודדות: 'טסתי לאמריקה. אבקשכם למצוא את אביו של בני'. למכתב צורפו פרטים אישיים של איזה גבר רומני ושלושת אלפים דולר, שאמורים כנראה לסייע במציאת האב. דבורה לקחה את הכסף לכיסה וקרעה את המכתב.
להמשך קריאה לחצו על הקישור :ספר ספר "נובמבר על הר גבוה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה